חגיגה

לפני זמן מה הייתי בחוף, לבדי וממש ממש התחשק לי לרקוד בקו הקסום והמשתנה של המים והחול. התחלתי לרקוד והרגשתי בושה ופחד מעצם העובדה שיש אנשים בחוף שמסתכלים עלי. תחושה שאני מכירה היטב: בושה ופחד להראות שאני נהנת.

צפיתי בתחושות שלי ובחרתי להמשיך ולרקוד, מידי פעם הגנבתי מבטים הצידה אך התמסרתי אל הריקוד וזה היה מאוד נעים ומשחרר, גם כי תמיד נעים לי לנוע ולרקוד וגם כי היה ממש נעים לעבור דרך הפחד והבושה ולמוסס קצת את ההתניה הזאת.

כמה הזוי שאנחנו הולכות ברחוב ורואות את כולם (כמעט) רציניים עד מאוד? כמה מטורף זה שאנשים פשוט לא רוקדים ברחוב? (לרוב) כמה מדהים זה שזה מוזר לחייך אחד לשניה? כמה מעניין זה איך שלמדנו לא לבהות בעיניים סקרניות באנשים זרים שמעניינים אותנו? כמה הזוי שלחגוג אותנו ולחולל ברחובות זה לא מצוי?

זה הזוי במיוחד בהתחשב בזה שחגיגה, עונג ובליס הם האסנס שלנו, הם בכל מקום, תמיד זמינים עבורנו, הם החיים עצמם, הם אנרגיית החיים המתפרצת!

כשנסתכל על פרח, ציפור, נהר - נוכל לחוש עד כמה הם בחדווה ונחת וזה לא משנה להם אם צופים בהם או לא… יש בנו את אותה האיכות ומעבר! אנו יכולים גם לחוות אקסטזה פשוט מעצם קיומנו.

רובנו, מתשיהו למדנו שלא בטוח עבורנו לבטא עונג, שמחה והתלהבות ולעומת זאת- למדנו שלהתלונן, להיות רציניים ולהתמרמר זה יותר מקובל.

עשינו הכי טוב כדי להגן עלינו ולהיות מקובלים בשבט.

אך מה אם מעכשיו ניתן יותר מקום לחגיגה בחיינו? מה אם נשתחרר כל כך, נרפה וניתן לחיים לזרום דרכנו ולעשות את שלהם? איזו חווית חיים תהיה לנו? איזה עולם יהיה כאן? איך הרחובות יראו?

מזמינה אותנו לדמיין, להגשים כבר עכשיו ולהתרחב אל יותר חגיגה, עונג ובליס. כי זה אפשרי. זאת בחירה.

אז מה את/ה בוחר/ת?

איךו תחושות זה מעלה בך?

ספר/י לי, רוצה לקרוא אותך.