הסיפור שלי - חלק 4

״יש לך 18?״ ״יש לי 24״ ״יופי, אז אפשר לדבר איתך על Cigarettes after sex״ ״אפשר לפגוש אותך במקום שהוא לא כאן? אפשר את המספר שלך?״ שאל והניח יד על המותן שלי. ״אני לא אוהבת לתת את המספר שלי למי שאני לא מכירה…״ ״אם לא תנסי, לא תדעי״ ״צודק״ חשבתי ונתתי לו את המספר שלי. כעבור דקה קיבלתי ממנו הודעה ״הי, זה איגור מהבארבי״. הדו-שיח הראשון שלנו, בבארבי, בהופעה של Cigarettes After Sex (להקה מצויינת btw).

הגעתי להופעה עם אחותי, שאמרה לי ״יאלה, הפעם את הולכת על זה! הוא נראה בחור טוב״, צחקקנו והחלפנו חוויות ביציאה מהבארבי לכיוון פלורנטין... פתאום קלטנו שהבחור מאחורנו, הולך לאותו הכיוון. יצא כך שהמשכתי איתו את הערב כששנינו מלקקים גלידה ויושבים בפארק שכונתי. חשמל. חיבור. חיבוק הכי מעיף שחוויתי בחיי. אמרנו לילה טוב, הלכנו כל אחת לביתו והשאר.. איך אומרים? היסטוריה.

זו היתה ההכרות הכי פשוטה, זורמת, מתוקה ויפה שיכלתי לדמיין.

נפלתי, נסחפתי, לתוך קשר מתוק, עמוק, מאתגר ולא מתפשר. מפתח, מרחיב ומגדיל בכל כך הרבה צורות. לראשונה הרגשתי אהובה ואוהבת והרגשתי גם את כל הפצעים והטריגרים שבאינטימיות. גדלתי וצמחתי.

חודש אחרי שהיכרנו, איגור נסע למדבר להיות אסיסטנט בסדנת פריימל (סדנה סופר חשובה העוסקת בילד.ה הפנימי.ת) ואני ממש לא הייתי מחוברת לעולמות האלה של ההתפתחות האישית. לא הבנתי למה לחטט בעבר והצהרתי שהילדות שלי היתה מדהימה. הייתי בשלי, ביוגה והמדיטציה. כעבור חצי שנה הלכנו יחד לפסטיבל אושו פה, בישראל ו-וואוו. התאהבתי. הרגשתחי שלימה. האנושיות בחדרי הסדנאות, החגיגה בדשא בחוץ, המדיטציה, השקט וגם הגילוי שיש לי המון מה לרפא בתוכי ולצמוח לאחר שטעמתי סדנת פריימל קצרה.

ידעתי שאני הולכת להשתתף בשבוע כזה וכך עשיתי + עוד מספר סדנאות של התפתחות אישית בזמן שאחרי הפסטיבל.

איגור טס לרוסיה כדי לעבור סדנת פולסיישן (עבודת גוף ונשימה, שחרור רגשי, הסרת שריון) שהיא גם הכשרה של יותר מ6 מודולים לבוחרים להעמיק ולהעביר את המתנה הלאה.

״יש לי הרגשה שאת תאהבי את זה ממש! בואי איטליה, אני צריכה להשלים שם מודול״, אמר לי לאחר זמן מה. לא היה לי מושג במה מדובר, סמכתי עליו ועל התחושה הנעימה שהמחשבה על ליסוע לאיטליה הביאה וטסנו יחד.

באותה ההצעה הוא נתן לי מתנה עצומה! לא אני ולא הוא ידענו עד כמה.

התחלנו את השבוע בלשתף ולספר מי אנחנו ומה אנחנו, במעגל, קבוצה של כ30 א.נשים. עד כמה הכל היה לי ״רגיל״ ומהר מאוד הכל הפך עבורי למשהו שהוא לא במוח, הוא בגוף. נשמתי לעומק בפעם הראשונה ושיחררתי רגשות… וואיי וואייי כמה היה לי לשחרר אחרי שנים של הדחקה, צרחתי, בכיתי, קפצתי, רקדתי והפלא היה שכל הקבוצה עשתה את אותו הדבר. קבוצה של א.נשים שהם פשוט הםן! וצוות מדהים שתומך זה.

מיד לאחר השבוע הזה נסענו לחווה קסומה בטוסקנה, זמן אינטגרציה. זוכרת שהרגשתי פשוט מדהים. הרגשתי את הגוף שלי. הרגשתי אותי. הרגשתי חיה! ופשוט שמחה. וגם, המוח ניסה וניסה להבין מה היה שם והוא פשוט לא הבין. זו שפה של הגוף. כעבור מספר חודשים התקיים מודול נוסף בן שבוע באיטליה ופשוט ידעתי שאני הולכת. שיחקתי עם להתלבט, כי זה יקר, כי זה רחוק, כי זה מצריך חופש מהעבודה ובגדול תחושה של wtf. אך ידעתי. הקריאה היתה חזקה ונסעתי.

מפה לשם, המשכתי ליסוע לכל 6 המודולים! עברתי דרך מטורפת של חיבור אלי, צמיחה, פרקתי כל כך מתח ורגשות שהצטברו בגופי, נעשיתי יותר חיה, יצירתית, שמחה ובגדול השתנתי מהקצה אל הקצה. החרדות נעלמו כליל, נעשיתי מקורקעת ויכולה להכיל המון המון אנרגיה, התרחבות ותנועה. המשכתי להגיע לסופרויז׳נים, להתמקצע וללמוד איך להעביר הלאה קבוצות וסשנים אישיים בשיטה והצטרפתי לצוות של ההכשרה הבאה- שזה מסע אחר בפני עצמו. עד היום יצא שהייתי ב13 שבועות כאלה באיטליה ועוד המון מפגשי אונליין של העמקה, למידה ותרגול.

פגשתי שוב ושוב את הנוסחה האורגזמית בי ובסביבה ובכל הטבע הפועם. זה מושג שוילהלם רייך, שעל תורותיו מיוסדת השיטה, הביא לעולם. מושג שאומר שהכל נע בצורה של טעינה ופריקה (במצב מאוזן והרמוני). כשאנו נטענים באנרגיה של רגש מסויים הוא צריך פורקן ואנו למדנו עם השנים לא לתת מקום לתנועה הטבעית הזאת מקום. ולא רק עם רגשות, אלא באופן כללי לתת לעצמנו לפעום ולהיות אחד עם היקום, להגמיש, לפתוח, להתאחד. לפעום יחד.

ואילו שקוראים אותי בטח יכולים להרגיש כמה מדהים היה לי להיות במרחב שבו סוף סוף אני יכולה להיות אני, מרחב שמעודד אותי להיות אני אחרי שכל חיי שמעתי ״תהיי כמונו, את לא בסדר״. הפעם האחרונה שהייתי באיטליה, כחלק מהצוות היתה לפני כשבועיים וחצי. שם עברתי חניכה נוספת ומשמעותית.

זה היה שבוע בו התמקדנו בלימוד של היווצרות האישיות של כל אחת מאיתנו, איך זה נראה בגופנו, משפיע על חיינו ומה הריפוי. ובמילים אחרות- הגענו לעולם עם אסנס מסויים, טהור, עם ייחודיות מסויימת. החברה, ההורים וכו׳ לא קיבלו את זה (כי הוריהם לא קיבלו אותם) ועשו מה שעשו שגרם וגורם לנו- לא להיות אנחנו. להאמין ממש חזק שאנחנו צריכים להלביש פרסונה, מסיכה, שריון כדי לשרוד בעולם ובכך לצמצם אותנו, לחוש סבל ועגוגע שלא נגמר- הביתה.

במהלך השבוע הזה ראיתי שוב את כל השיט שעברתי, גם תוך כדי כתיבת הסיפר שלי כאן ופשוט הרגשתי פאקט אפ. ראיתי גם את כל היופי שיש בי ואיך שהתפתחתי וגדלתי למרות הכל… אבל גם ראיתי בברור את המרחק מהאמת, מהמהות, מהאסנס שלי שעוד קיים בי ובועט לי לעיתים. זה כאב לי מאוד, בילבל והמוח עבד שעות נוספות בנסיון לפתור דברים.

לפני שבוע חברה מאיטליה באה אלי לביקור, בספונטניות. נסענו לירושלים, תוך כדי כתיבת הפרק הקודם (מי שקרא.ה את הפרקים הקודמים יודע.ת מה זה ירושלים בשבילי), זה היה כזה ריפוי וקלוז׳ר מהמם עבורי. הגענו גם לכותל ושם שם נפלה ההבנה העמוקה לשתינו. בכינו יחד, מחובקות. בכינו את הכאב הקולקטיבי, את המרחק מהאמת שלנו, את הגעגוע, את הכמיהה! ראינו סביבנו נשים מתפללות מול הקיר, וראיתי אותן לראשונה- מחפשות קדושה. מחפשות (במודע או לא) את הדרך למהות שלהן, לאלוהות. וזה כל כך נגע. נגע בי גם להרגיש לראשונה את מהות המקדש, זה שנחרב, עליו הכותל היגן. הבנתי. הרגשתי את החשיבות שהמקדש הזה שימש להרבה מאוד א.נשים - מקום להגיע אליו כדי להיזכר במהות. ככה בפשטות. היה נעים להרגיש את האמת הזאת, זאת שמתחת ומעל לכל הבולשיט שגדלתי עליו סביב בית המקדש ותפילה. בימים האחרונים מרגישה טרנספורמציה מתוקה בתוכי, מרגישה חמלה עצומה לפצעים, לכמיהות, לכאבים של הילדה שאני ושל הבוגרת שאני. מרגישה יופי ומתיקות ברצון שלי שהוא גם הרצון הקולקטיבי בחיבור חזרה למהות שלנו. ועצם החמלה והחיבור לתפילה הזאת, לתחושה הזאת, חיברה אותי למהות שלי. ‬ אני מתרגשת ממש ומרגישה שרובד מאוד חי התגלה בי ומשמעות עמוקה הגיעה אל השירות שלי בעולם ואני כאן, כאן ללמד מהצלקות שלי ומהכלים שאספתי בדרך.

אני רואה אותך, אני רואה אותי, אני רואה אותנו. את הסבל, הצמא והגעגוע הביתה. אני כאן, מוכנה, נדרשת ומתרגשת להמשיך וליצור מרחבים המאפשרים זאת, עבור כולנו. בתפילה להיזכרות, נחת ונעימות - הטבע שלנו. מודה לכל מי שקרא.ה אותי, בפרק הזה ובאלה הקודמים. הסיפור הסתיים לעת עתה וימשיך עד נשיפתי האחרונה.

כמו תמיד, אשמח מאוד לקרוא אותך, כאן בתגובות או בפרטי. האם נגע ואיך? האם התחברת? זה תמיד נעים ומפתיע לראות איך נימי נפשי, ליבי ורוחי הכתובים במילים נוגעים. נרגשת מאוד אוהבת אלה סטיאם בתמונה: בחווה באיטליה, אחרי השבוע הראשון של פולסיישן. [חבל שנאלצת לטשטש יופי ;)]

כל הרגשות: 5353